הרשות השופטת (בתי המשפט) – הגדרה
בתי משפט מכריעים בסכסוכים בין האזרחים לבין עצמם ובין האזרחים לבין רשויות השלטון.
יש בתי משפט רגילים (“השלום”, “המחוזי”, “העליון”) ויש בתי משפט מיוחדים (לענייני תחבורה, לענייני משפחה, לענייני עבודה ועוד).
בתי המשפט בודקים האם פעולותיהם של האזרחים ושל הרשויות נעשות בהתאם לחוק. בית המשפט מוסמך לפרש את החוק.
בהתאם לפסיקת בית המשפט, בסמכותו שלו עצמו לפקח על הרשות המחוקקת על ידי ביקורת שיפוטית בהתאם לחוקי היסוד, כלומר לפסול חוקים של הכנסת. נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית.
אי תלותה ועצמאותה של הרשות השופטת בישראל
הרשות השופטת צריכה להיות עצמאית וכפופה לחוק בלבד, ללא השפעה של גורמים פוליטיים, ציבוריים, כלכליים ואחרים.
זאת במטרה להבטיח את מימוש הזכות להליך הוגן של המעורבים, להבטיח את מימוש עקרון שלטון החוק, ולשמור על אמון הציבור במערכת המשפט. אי תלות הרשות השופטת מעוגנת ב”חוק יסוד השפיטה”.
עקרון אי התלות של הרשות השופטת מובטח על ידי מספר תנאים (חובה לזכור 2 מהם בבחינת הבגרות, כאשר מגדירים את המושג): “חוק יסודות המשפט” שקובע כי השופטים כפופים אך ורק לחוק; הכנסת לא יכולה לחוקק חוק שיבטל פסק דין של בית המשפט שכבר ניתן; מינוי שופטים נעשה על ידי ועדה מיוחדת; תנאי העסקת השופטים אינם נקבעים על ידי הרשות המבצעת; לשופטים יש חסינות מסוימת מפני הליכים משפטיים נגדם.
הכללים (התנאים) המבטיחים את אי תלותה של הרשות השופטת
השופטים כפופים לחוק בלבד, ולא לשום דבר אחר. השופטים כמובן גם מחויבים לפסוק לפי החוק בלבד.
יש ארבעה תנאי העסקה המבטיחים כי השופטים יהיו בלתי תלויים בגורם אחר:
(1) שכר השופטים: נקבע על-ידי ועדת הכספים בכנסת, ולא על ידי הממשלה
(2) תקופת כהונה: שופט מתמנה לתפקידו עד גיל 70, כדי שלא יאיימו עליו בפיטורין
(3) מקום כהונה: אין לשנות מקום כהונה של שופט, כדי שלא יאיימו עליו בשינוי כזה
(4) חסינות השופטים: אפשר לפתוח בחקירה נגד שופט רק באישור היועץ המשפטי לממשלה.
בכל מקרה שופט לא יעמוד לדין בגין תוכן פסקי הדין שלו.
ועדה מיוחדת ממנה את השופטים בישראל. הוועדה מורכבת מ-4 פוליטיקאים ו-5 משפטנים שאינם פוליטיקאים, וזאת כדי להבטיח מינוי לא פוליטי. כלומר, שייבחרו שופטים בזכות יכולת השיפוט הטובה שלהם. הוועדה מורכבת משלושהשופטי בית המשפט העליון (שאחד מהם הוא נשיא בית המשפט העליון), שני נציגים של לשכת עורכי הדין, שני שרים מהממשלה (שאחד מהם הוא שר המשפטים), ושני חברי כנסת (מקובל שאחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה).