השפה העברית
פרסום הודעות בשפה העברית
כל מסמך או הודעה רשמית מטעם המדינה צריכים להופיע בערבית ובעברית. החוק מימי המנדט תוקן כך שבמקרים מסוימים יכולה רשות שלטונית לפרסם רק בעברית. בפועל יש מקומות רבים בהם מתפרסמים שלטים רק בעברית, מסמכים רשמיים של מוסדות ציבור כתובים רק בעברית ועוד.
חקיקה בנוגע לשפה העברית
— מצד אחד, ישנם חוקים שנותנים עדיפות לשפה העברית:
“חוק האזרחות” קובע כי אדם שמבקש לקבל אזרחות ישראלית הוכח כי הוא יודע ידיעת מה את השפה העברית.
“חוק סדר הדין הפלילי” (1982) קובע כי הליך משפטי במדינת ישראל יתנהל בעברית. אם מוגש לבית המשפט מסמך הכתוב בערבית, אז צריך לתרגם אותו לעברית.
— מצד שני, ישנם חוקים שמנסים ליצור שוויוניות מבחינת השפה:
ב”חוק התכנון והבנייה” נקבע שהודעה על הפקדת “תכנית מתאר” תתפרסם גם בערבית באזור שבו לפחות 10% מהתושבים הם דוברי ערבית. ב”פקודת הבטיחות בעבודה” נקבע שהוראות בטיחות במקום עבודה יתפרסמו גם בעברית וגם בערבית.
ב”חוק הבחירות” נקבע כי אפשר להוסיף כיתוב באותיות בערבית על פתקי ההצבעה, זאת בנוסף לאותיות בעברית.
סמלי המדינה
התלמידים צריכים לדעת את שלושת סמלי המדינה, ולא רק שניים מהם.
צבעי הדגל הם תכלת ולבן, על פי צבעי הבגד של הכוהן הגדול בבית המקדש. הפסים הכחולים מסמלים את הפסים של הטלית שאִתה מתפללים יהודים, ומגן דוד הוא סמל מההיסטוריה של העם היהודי, מימי דוד המלך.
הדגל מתבסס על ההיסטוריה והדת היהודית, ובכך מאפיין את ישראל כמדינה יהודית.
סמל המדינה כולל את מנורת בית המקדש, ואִתה שני ענפי זית שהיו מעליה, מימין ומשמאל. על שער טיטוס ברומא מופיע תבליט של המנורה שאותה לקחו החיילים הרומאים למצעד הניצחון ברומא, אחרי שהחריבו את בית המקדש בירושלים.
הסמל מסתמך על ההיסטוריה של העם היהודי, ובא להראות את הסמליות של המנורה שאז הייתה סמל לחורבן בית המקדש ואובדן העצמאות היהודית בארץ ישראל (אמנם עצמאות חלקית), והיום היא הסמל של המדינה היהודית העצמאית שקמה מחדש.
סמל המדינה מתבסס על ההיסטוריה היהודית, ועל הרצון לעצמאות יהודית בארץ ישראל, ובכך מאפיין את ישראל כמדינה יהודית.
מילות ההמנון מבטאות את הגעגועים של העם היהודי לציון, ארץ ישראל, המולדת שממנה גורש, ואת הרצון לעצמאות מדינית מחודשת של עם ישראל בארץ ישראל.
ההמנון מתבסס על ההיסטוריה היהודית, ועל הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, ובכך מאפיין את ישראל כמדינה יהודית.
רק ב-2004 נחקק “חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה” המגדיר את “התקווה” כהמנון הרשמי של מדינת ישראל. מצד אחד, ניגנו ושרו את “התקווה” בכל טקס ציבורי, והיה ברור לכולם שזה ההמנון בפועל. מצד שני, לא רצו להפוך זאת לחוק רשמי, כדי לא לפגוע ברגשות של הציבור הלא יהודי במדינת ישראל.
צריך להבין כי המנון “התקווה” מייצג את ההיסטוריה הלאומית של הציבור היהודי במדינת ישראל, אך ערבים, בדווים, דרוזים וצ’רקסים אינם יכולים לחוש הזדהות עם מילות ההמנון, מהסיבה הפשוטה שהם אינם יהודים…
ההמנון של מדינת ישראל מתייחס רק לעם היהודי, ולקשר של העם היהודי לארץ ישראל (לאומיות אתנית). מי שלא יהודי לא יכול לחוש הזדהות עם מילות ההמנון.
ההמנון של ארה”ב מתייחס לכל האנשים במדינה. כולם יכולים לחוש הזדהות עם מילות ההמנון, ובמיוחד עם המילים: “ארצם של בני החורין וביתם של האמיצים” (לאומיות מדינתית).
לוח השנה וימי המנוחה
לוח השנה
“חוק השימוש בתאריך העברי” קובע כי בכל מסמך רשמי שמוציאה רשות שלטונית או מוסד ציבורי צריך להשתמש בתאריך העברי בנוסף לתאריך הלועזי. כלומר, נקבעת החשיבות של לוח השנה העברי כמייצג את המדינה היהודית.
אין חובה להשתמש בלוח השנה המוסלמי, וגם השימוש בלוח השנה הנוצרי לא נעשה מתוך שילוב הדת הנוצרית, אלא משום שזהו לוח השנה המקובל בעולם. כלומר, השימוש בלוח השנה העברי מאפיין את מדינת ישראל כמדינה יהודית.
חגים, ימי זיכרון וימי צום
בלוח השנה הרשמי של מדינת ישראל קיימים 10 חגים יהודיים, חלקם חגים לאומיים וחלקם חגים דתיים. בנוסף, קיימים 5 ימי צום, כולם כמובן דתיים. כמו כן, קיימים 6 ימי זיכרון, 3 מהם בעלי אופי יהודי מובהק.
חגים – קיימים חמישה חגים שמופיעים בתורה: ראש השנה, יום הכיפורים ושלושת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות.
שלושה חגים מסתמכים על אירועים היסטוריים יהודיים: חנוכה, פורים ול”ג בעומר.
שני חגים נוספים ממחישים את העצמאות המחודשת של היהודים בארץ ישראל: יום העצמאות וט”ו בשבט.
ימי צום – פרט ליום כיפור שמופיע כמובן בתורה, יש עוד ארבעה ימי צום שכולם קשורים לחורבן בית המקדש: י’ בטבת מציין את תחילת המצור הבבלי על ירושלים, י”ז בתמוז מציין את הבקעת חומות ירושלים על ידי הבבלים, ט’ באב מציין את חורבן בית המקדש הראשון על ידי הבבלים ואת חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים, ג’ בתשרי מציין את רציחתו של גדליהו בן אחיקם, שמונה על ידי הבבלים להיות אחראי על היהודים שנשארו ביהודה.
ימי זיכרון – שלושה מימי הזיכרון מתייחסים למאבק ההיסטורי הלאומי היהודי: יום הזיכרון לשואה ולגבורה מציין את הנרצחים היהודים בלבד במלחמת העולם השנייה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מציין את כל היהודים שנהרגו בארץ ישראל מאז 1860, כלומר בזמן המאבק הלאומי של היהודים לתחייה מדינית מחודשת, ויום שחרור ירושלים מציין את שחרור החלק המזרחי של העיר הכולל את העיר העתיקה והכותל המערבי, שהיה בשליטה ערבית-ירדנית עד אז, ושוחרר על ידי היהודים.
כל החגים, ימי הצום וימי הזיכרון הללו מדגישים את הדת היהודית, הלאומיות היהודית וההיסטוריה היהודית.