הסדר “הסטטוס-קוו”
ההסדר מכונה “סטטוס-קוו”, ביטוי מהשפה הלטינית שפירושו בתרגום חופשי “שמירה על המצב הקיים”. אין תוקף רשמי להסדר, אבל יש חוקים שנחקקו בעקבות ההבנות של הסדר זה.
מקורו של הסדר הסטטוס-קוו הוא לפני קום המדינה ומטרתו למצוא פשרות בנושאי דת ומדינה בין חילוניים ודתיים. ההסדר מבוסס על כך שהחילונים והדתיים מכירים בצורך לחיות יחד, למרות חילוקי הדעות. ההסדר כולל התייחסות לארבעה נושאים: (1) שבת (2) כשרות (3) אישוּת (שזה בעיקר נישואין וגירושין) (4) חינוך. כל ארבעת הנושאים קיבלו תוקף על ידי חקיקה, כמו חוק בתי הדין הרבניים. הבעיה היא שאין בהסדר פתרונות לנושאים שנויים במחלוקת. כל ניסיון לתת פתרון לנושאים שנויים במחלוקת נתקל בעימות חריף בין חילוניים לדתיים. המחלוקות ממשיכות להתקיים גם כיום.
מכתב “הסטטוס-קוו”
ב-19 ביוני 1947 שלח דוד בן-גוריון מכתב מטעם הסוכנות היהודית אל “אגודת ישראל” (מפלגה חרדית). הסוכנות היהודית הייתה למעשה ה”ממשלה” של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, והיא רצתה להשיג הסכמה עם היהודים החרדים לגבי מעמד הדת במדינת ישראל שעמדה לקום, כדי למנוע מחלוקות בין דתיים לחילוניים.
במכתב הובטחו הסדרים בארבעה נושאים:
- שבת – יום המנוחה במדינה שתקום יהיה יום שבת.
- כשרות – שמירת כשרות בכל המטבחים הממשלתיים (דוגמאות שלי: בתי חולים, צבא וכדומה).
- אישוּת – הובטח לעשות מאמץ לספק את “הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.” אישוּת הוא מושג שמתייחס להגדרת המעמד האישי של אדם ביחס לדת מסוימת וביחס לנישואים וגירושים.
- חינוך – הובטח שמערכת החינוך הדתית, וכמובן גם מערכת החינוך הממלכתית הכללית, תזכה למימון מלא מהמדינה ותוכל לחנך באופן עצמאי בהתאם להשקפת עולמה, בכפוף למינימום מחייב של לימודי חובה כמו הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה.
החוקים הקשורים להסדר הסטטוס-קוו
בשנים הראשונות של המדינה נחקקו חוקים הקשורים לכל אחד מארבעת הסעיפים. כל חוק שקשור לשבת, כשרות ונישואין מחייב למעשה את כל אזרחי ישראל היהודים לקיים מצוות דתיות, ובכך פוגע בחופש מדת.
- “פקודת מאכל כשר לחיילים” מ-1948 – חוק זה שקובע כי בצה”ל יוגש אוכל כשר, וחוקים נוספים שעוסקים בנושא הכשרות, קובעים כי במוסדות ממשלתיים יוגש אוכל כשר בלבד. חוקים אלה מסדירים בחקיקה את נושא הכשרות ממכתב הסטטוס-קוו.
- “חוק שעות עבודה ומנוחה” מ-1951 – חוק זה קובע כי ביום שבת ובימי חג דתיים אסור ליהודי בעל עסק לפתוח את העסק שלו. ב-1990 נחקק תיקון ל”פקודת העיריות”, הידוע כ-“חוק ההסמכה”, שמסמיך כל רשות מקומית לקבוע בעצמה איזה עסקים ואיזה מקומות בילוי יהיו רשאים להיפתח בשבת. חוקים אלה מסדירים את שמירת השבת ממכתב הסטטוס-קוו.
- “חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)” מ-1953 – חוק זה נותן שליטה בלעדית לבתי הדין הרבניים על נישואין וגירושין של יהודים בישראל, וקובע כי הם יתבצעו לפי דין תורה, כפי שהובטח לדתיים במכתב הסטטוס-קוו.
- “חוק חינוך ממלכתי” מ-1953 – החוק נותן מעמד אוטונומי (עצמאי) לחינוך הממלכתי הדתי ולזרם החרדי, שמקבל את תקציבו מהמדינה, אך מכשיר בעצמו את המורים, וקובע חלק מתכניות הלימודים, כפי שהובטח לדתיים במכתב הסטטוס-קוו.