העמדות (“חלומות”) בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה

מדינת לאום יהודית-אתנית-תרבותית שאינה דמוקרטית היא עמדת קצה אחת מתוך מגוון העמדות בנוגע לזהותה הלאומית הרצויה של מדינת ישראל. עמדה זו אינה משקפת את המצב הקיים, אלא מייצגת חזון שבו הזהות היהודית גוברת באופן מוחלט על ערכים דמוקרטיים.

מאפייני העמדה:

• עליונות הקבוצה היהודית: היהודים נחשבים לקבוצה המרכזית והחשובה במדינה. זכויות קבוצות אחרות – כמו ערבים – עלולות להיפגע.

• אין דמוקרטיה או שוויון: זכויות אדם ושוויון אינן ערכים מחייבים. ייתכן שמיעוטים לא ייהנו מזכויות אזרח בסיסיות כמו הצבעה.

• עדיפות ליהדות על פני דמוקרטיה: במקרה של התנגשות בין ערך יהודי לערך דמוקרטי – היהדות קודמת.

• סמלים וחוקים בעלי אופי יהודי ברור: הדגל, ההמנון, ימי המנוחה והחינוך יבטאו רק את הזהות היהודית.

• חוק השבות מפלה: המדינה מעניקה אזרחות רק ליהודים, כדי לשמור על רוב יהודי.

• תפיסת המיעוטים כאיום: מעורבות פוליטית של מיעוטים (למשל הצבעה) מוצגת כאיום על זהותה היהודית של המדינה.

מדובר בתפיסה שבה מדינת ישראל משמרת את אופייה היהודי באופן בלעדי, תוך דחיקת קבוצות אחרות ושמירה על עליונות יהודית מוחלטת.

מדינת לאום יהודית-אתנית-תרבותית דמוקרטית היא אחת העמדות המרכזיות בזהותה הלאומית הרצויה של מדינת ישראל, והיא קרובה למבנה הקיים כיום. מדינה זו משלבת בין זהות יהודית מובהקת לבין שלטון דמוקרטי שוויוני.

🔹 אופי יהודי-תרבותי אתני:

• המדינה מזוהה כיהודית, והזהות הזו באה לידי ביטוי בדגל (מגן דוד), בסמל (המנורה) ובהמנון (“נפש יהודי הומיה”).

• העברית היא השפה הרשמית, כמבטאת את לאומיותה היהודית.

🔹 אופי דמוקרטי:

• המדינה שומרת על שוויון זכויות מלא לכל האזרחים – יהודים ולא-יהודים כאחד.

• זכויות אדם נשמרות, כולל זכויות קבוצתיות למיעוטים – לדוגמה, מעמד מיוחד לשפה הערבית.

• השתתפות של מיעוטים בבחירות אינה נתפסת כאיום.

🔹 חוק השבות:

• נתפס כלגיטימי, לא כמפלה.

• כמו ביוון או בגרמניה, מדינה יכולה לבחור את חוקי ההגירה שלה.

• החוק מוצדק בשל עברו של העם היהודי (אנטישמיות, שואה) והצורך במדינה מוגנת.

🔹 הכינוי:

• לעיתים מכונה “אתנוקרטיה דמוקרטית” – שילוב של יסוד אתני מובהק עם שלטון דמוקרטי מלא.

מודל זה מבקש לשמר את אופיה היהודי של המדינה לצד שמירה על זכויות ושוויון לכלל אזרחיה.

מדינת לאום דו-לאומית דמוקרטית, או מדינה יהודית-ערבית דמוקרטית, היא אחת העמדות שמביעות חזון לשוויון מלא בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל. עמדת קצה זו מדמיינת מדינה שבה שתי קבוצות לאומיות – יהודית וערבית – מתקיימות זו לצד זו בשותפות שווה, תוך שמירה על עקרונות דמוקרטיים.

🔹 שתי קבוצות דומיננטיות שוות:

• היהודים והערבים נחשבים קבוצות שוות בחשיבותן הלאומית והתרבותית.

• לכל אחת מהן ניתן ביטוי שווה בחברה ובשלטון.

🔹 שלטון דמוקרטי שוויוני:

• אין אפליה בין קבוצות אתניות.

• המוסדות מחויבים לשוויון אזרחי מלא לכל הקבוצות – יהודיות, ערביות ואחרות.

🔹 שוויון בסמלים ובמרחב הציבורי:

• הדגל, ההמנון וסמל המדינה יכילו סמלים יהודיים וערביים.

• שתי שפות רשמיות – עברית וערבית.

• ייצוג שוויוני במוסדות השלטון (כנסת, ממשלה, מערכת המשפט).

🔹 חגים וזהות משותפת:

• ימי חג לאומיים ייבחרו מתוך ערכים ונרטיבים משותפים, כך שגם יהודים וגם ערבים יוכלו להזדהות איתם.

• מודגשת הזהות האזרחית המשותפת ולא רק הלאומית.

🔹 ביטול המוסדות הציוניים:

• המדינה אינה ממשיכה לתמוך במוסדות שמטרתם לקדם מדינה יהודית בלבד (כמו הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית).

• מבטאים שינוי בתפיסה – ממדינה לעם אחד, למדינה משותפת לשני עמים.

🔹 חוק השבות וזכות השיבה:

• אם חוק השבות נשאר – אז גם לערבים תינתן זכות השיבה.

• אם החוק יבוטל – לא תהיה דרישה לזכות השיבה, מתוך שוויון.

מודל זה שם במרכזו שותפות פוליטית ותרבותית מלאה בין יהודים וערבים, ומבקש לייסד מדינה שוויונית באמת – גם בזהות הלאומית וגם בזכויות הקבוצתיות.

מדינת לאום אזרחית-דמוקרטית היא עמדת קצה אחת מתוך מגוון השקפות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של מדינת ישראל. עמדת זו אינה משקפת את המציאות הנוכחית, אלא מציעה חזון שבו כל האזרחים שווים – ללא הבחנה על בסיס דת, מוצא או תרבות.

🔹 מדינת כלל אזרחיה:
מדינה זו מבוססת על זהות אזרחית בלבד. הלאומיות בה אינה אתנית, אלא פוליטית–אזרחית. כל אזרח הוא חלק מהלאום, רק בשל אזרחותו.

🔹 ללא העדפה אתנית או דתית:
המדינה אינה נותנת העדפה לקבוצה מסוימת – לא ליהודים, לא לערבים, ולא לאחרים. אין ביטוי ייחודי ליהדות או לכל קבוצה אחרת בחוק או במרחב הציבורי.

🔹 סמלים ניטרליים וזהות ישראלית משותפת:

• הדגל, ההמנון והחוקים יהיו ניטרליים ואוניברסליים.

• הזהות המשותפת תתבסס על אזרחות ישראלית בלבד – לא על שייכות דתית או אתנית.

🔹 דת ותרבות כעניין פרטי בלבד:
לכל אדם יש חופש דת, אך הדת אינה משפיעה על מוסדות המדינה.
המדינה אינה מממנת שירותים דתיים ואינה חוקקת חוקים דתיים.

🔹 חוק השבות וזכות השיבה:
במודל זה – שני החוקים אינם קיימים, כיוון שהם מפלים בין קבוצות.
הגירה תתבסס על קריטריונים כלליים כמו תרומה למדינה או צרכים כלכליים.

🔹 דמוקרטיה מלאה:
המדינה שומרת על שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה – ללא קשר לזהותם, דתם או תרבותם.
החירות, זכויות האדם וההשתתפות הפוליטית נשמרות לכל.

מדינה כזו מבטאת שאיפה לשוויון מוחלט בין כל האזרחים, ולקיומה של חברה אזרחית אחת שבה הזהות הלאומית נגזרת מהשייכות האזרחית בלבד, ולא מהשייכות האתנית.