הגדרות חשובות לפני שמתחילים:
מיעוט הוא קבוצה שאינה שייכת לרוב במדינה. לרוב מדובר בקבוצות השונות מקבוצת הרוב במאפיינים אתניים, תרבותיים, דתיים, לאומיים או לשוניים.
עקרון הכרעת הרוב קובע שהרוב קובע, אך אינו רשאי לפגוע בזכויות המיעוטים. יש חובה לשמור על זכויות יסוד של כל אדם – גם אם הוא במיעוט.
אלו זכויות שמוענקות למיעוטים לאומיים, מתוך רצון לשמור על זהותם הייחודית – שפה, חינוך, תרבות וייצוג.
מדובר בזכויות שהמדינה בוחרת להעניק, ולא בזכויות יסוד מחייבות.
זכויות פרט – שוות לכל אזרח (ללא קשר לזהות דתית/לאומית).
זכויות קבוצתיות – מיועדות לקבוצות מיעוט, לשמירה על הייחוד שלהן.
התחום הדתי
יש הכרה בזכות של האזרחים הלא יהודים: המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, לקיים את מצוות דתם ומנהגיהם. הכרה זו באה לידי ביטוי כבר ב”פקודת סדרי שלטון ומשפט” וב”חוק שעות עבודה ומנוחה”: חוקים המכירים בימי החג של דתות אלה כימי מנוחה.
בנוסף, קיימים חוקים כמו “חוק שירות התעסוקה” ו”חוק שוויון זכויות בעבודה” האוסרים אפליה על רקע של שונות דתית.
כמו כן, המשרד לשירותי דת מקצה תקציבים לבניית מוסדות דת ובתי תפילה יהודיים ולא יהודיים למרות שאין שוויון בתקצוב. חלק מאנשי הדת הלא יהודיים מקבלים משכורת מהמדינה. המדינה גם שומרת על המקומות הקדושים למוסלמים ולדרוזים.
תחום המעמד האישי (קשור לדת)
המעמד האישי של כל אזרח בישראל (שיוך דתי, נישואין, גירושין) מנוהל על פי הדין הדתי ועל ידי מוסדות דתיים.
המדינה מתקצבת מוסדות שיפוט דתיים של לא יהודים כמו בתי דין שרעיים של המוסלמים ובתי דין דתיים לדרוזים.
המדינה מאפשרת לכל יהודי או לא יהודי לבחור בפני איזה בית דין הוא רוצה לנהל את ענייניו. המדינה גם קבעה בחוקים שונים שאפשר להתחתן בישראל רק בנישואים דתיים – כל אזרח לפי שיוכו הדתי.
תחום החינוך והתרבות
המדינה פועלת לקדם את התרבות הערבית בתחום החינוך.
הוקמו מוסדות חינוך המיועדים לאוכלוסייה הערבית והדרוזית כמו גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים, והם מתוקצבים על ידי המדינה.
בתוכניות הלימוד של המגזר הערבי כלולים ההיסטוריה, השפה והתרבות הערבית. חוק החינוך הממלכתי קובע כמטרה לחנך כל אדם לכבוד למורשתו ולזהותו התרבותית.
בתחום התרבות אפשר לציין את ערוצי הטלוויזיה והרדיו בשפה הערבית, שחלקם ממומנים על ידי המדינה.
תחום השפה
לשפה הערבית יש מעמד חוקי שווה לשפה העברית (הדברים נכתבו לפני חוק הלאום). חובה על רשויות השלטון לפרסם כל דבר חקיקה ומודעות רשמיות של הממשלה גם בעברית וגם בערבית.
ביישובים שבהם יש רוב ערבי, השלטון המקומי מחויב לפרסם את המודעות הרשמיות בשפה הערבית.
יש חוקים שונים שמעניקים יחס שווה לשפות העברית והערבית, כמו למשל חוק שידורי הטלוויזיה מהכנסת.
מותר לחבר כנסת לנאום בכנסת בשפה הערבית, ומותר להעיד בבית המשפט בשפה הערבית.
במציאות יש פעמים שהשפה הערבית לא זוכה למעמד שווה.