הנוכחות המתמדת של העם היהודי בארץ ישראל
ריבונות יהודית התקיימה בארץ ישראל כבר לפני אלפי שנים – בתקופת בית ראשון ובית שני. גם לאחר חורבן המקדשים ותחילת תקופת הגלות, נשמרה הנוכחות היהודית בארץ ישראל – ולאורך כל הדורות הארץ לא ננטשה לחלוטין מיהודים.
יהודים שגורשו והוגלו מארצם שמרו במשך כל התקופות על קשר עמוק לארץ ישראל – דרך תפילות, מסורות, תקוות, וחלומות שיבת ציון. גם בפועל, היו לאורך הדורות גלי עלייה קטנים של יהודים אשר הגיעו לארץ למרות התנאים הקשים:
במאה ה-13 עלו לארץ מאות רבנים ומנהיגים יהודים מאירופה, במיוחד מאנגליה ומצרפת – תופעה המכונה “עליית בעלי התוספות”.
במאה ה-16 הגיעו מגורשי ספרד, בהם חכמים חשובים כמו רבי דוד בן זמרא (הרדב”ז) ורבי יוסף קארו, שהתיישבו בעיקר באזור הגליל.
בשנת 1700, עלה רבי יהודה החסיד בראש קבוצה של מאות משפחות יהודיות מפולין והתיישב בירושלים.
במאה ה-18 עלה לארץ רבי חיים בן עטר ממרוקו – והוא אחד מבין דמויות רבות ששמרו על הקשר החי עם הארץ גם בתנאי גלות.
קטעים אלו מעידים על הרצף ההיסטורי והזיקה המתמשכת של העם היהודי לארץ ישראל – זיקה שהייתה בסיס לתנועה הציונית ולחידוש הריבונות היהודית בארץ בעת החדשה.
מחלום למדינה
מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948, אך הדרך להקמתה לא הייתה פתאומית – קדמו לה תהליכים רבים, בארץ ישראל ומחוצה לה, שיצרו את התנאים להגשמת החלום.
במאה ה-19, עד לתחילת העליות הציוניות בשנת 1882, התקיימו בארץ ישראל יחסים תקינים ברובם בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. בסיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 חיו בארץ כ-700 אלף תושבים – כ-80% מהם מוסלמים, כ-10% נוצרים, וכ-10% יהודים.
במהלך המאה ה-20 התפתח היישוב היהודי בארץ ישראל: הוא הקים מוסדות פוליטיים, ארגונים צבאיים, מסגרות כלכליות והתיישבות רחבה. במקביל, התרחשו שינויים בזירה הבינלאומית ובמדיניות של בריטניה ששלטה בארץ באותה תקופה.
השילוב בין התחזקות התנועה הציונית והיישוב היהודי לבין ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים להקים מדינה – הוביל להקמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל, בשנת 1948.
הצהרת בלפור (1917)
במהלך מלחמת העולם הראשונה שלח שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג’יימס בלפור, מסמך ללורד היהודי ליונל וולטר רוטשילד – נציג הקהילה היהודית באנגליה. במסמך זה, שנועד לעבור לידיעת ההסתדרות הציונית, מודיעה ממשלת בריטניה על תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בלפור מציין שמטרת בריטניה היא לסייע בהשגת מטרה זו, אך בתנאי שלא ייפגעו:
- הזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות בארץ ישראל.
- הזכויות של יהודים במדינות אחרות בעולם.
ההתנגדות הערבית
- היווצרותה של תנועה לאומית פלשתינאית
- התעצמות ההתנגדות הערבית למפעל הציוני, במקביל לגידול בכמות העולים היהודים בארץ ולהתבססות הישוב היהודי “כמדינה שבדרך”.
- התקפות על האוכלוסייה היהודית בארץ ב1920, 1921, 1929 (“מאורעות”)
- הבריטים נסוגים בהדרגה ממחויבותם למפעל הציוני כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרת בלפור ובטופס המנדט
המרד הערבי והמדיניות הבריטית (1936–1939)
בשנים 1936–1939 התחולל בארץ ישראל מרד ערבי רחב היקף נגד השלטון הבריטי ונגד היישוב היהודי.
המרד כלל שביתות כלליות, פיגועים, תקיפות יישובים יהודיים ופעולות אלימות חמורות.
הוא נחשב לשיא של ההתנגדות הערבית להתבססות הציונית בארץ.
תגובה למהומות, מינתה ממשלת בריטניה את ועדת פִּיל כדי לבדוק את הסיבות לאלימות ולבחון פתרון עתידי.
המלצות ועדת פִּיל:
לחלק את שטח ארץ ישראל המערבית בין:
מדינה יהודית (17%)
מדינה ערבית (83%)
להותיר אזור של שליטה בריטית (בינלאומי), שיכלול את ירושלים.
🔹 היישוב היהודי נוטה לקבל את ההצעה – למרות מחלוקות פנימיות והתנגדויות רבות.
🔹 ההנהגה הערבית דוחה את הרעיון לחלוטין – ולא מוכנה לכל חלוקה של הארץ.
לאחר כישלון תכנית החלוקה והמשך האלימות, ובעקבות החשש ממלחמת עולם קרבה – שינתה בריטניה את מדיניותה כלפי היישוב היהודי.
ב”הספר הלבן של 1939“, קובעת בריטניה:
תוך עשר שנים תוקם מדינה עצמאית בארץ ישראל – שבה יהיה רוב ערבי.
תוגבל מאוד העלייה היהודית (ל-75,000 איש בלבד בתוך חמש שנים).
יוטלו מגבלות חמורות על רכישת קרקע על-ידי יהודים.
הספר הלבן ביטל למעשה את עקרונות הצהרת בלפור ואת המחויבות הבריטית לקידום הבית הלאומי היהודי.
השפעת השואה ומאבק היישוב היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, כאשר זוועות השואה – בה נרצחו שישה מיליון יהודים – עוד הדהדו בעולם, גברה ההכרה בצורך הדחוף בפתרון לאומי לעם היהודי, חסר המולדת. היישוב היהודי בארץ ישראל, שנשען על עוצמה ארגונית, צבאית (ארגוני המחתרת ויוצאי הצבא הבריטי) ומדינית, פעל בנחישות לקידום רעיון העצמאות. במקביל, גבר הלחץ הבינלאומי על בריטניה, שניסתה להציע פתרונות מדיניים שונים, אך אלה נתקלו בהתנגדות מצד היהודים והערבים כאחד. על רקע זה, ובשל חולשתה של האימפריה הבריטית והנסיבות הבינלאומיות המשתנות, החליטה בריטניה להעביר את שאלת עתידה של ארץ ישראל להכרעת ארגון האומות המאוחדות – צעד שסלל את הדרך להחלטת החלוקה של כ”ט בנובמבר 1947 ולהקמת מדינת ישראל.
השפעת השואה ומאבק היישוב היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה
ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטת החלוקה (החלטה 181), שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית – בשטח הארץ. ההחלטה כללה חלוקה טריטוריאלית, לפיה המדינה היהודית תשתרע על כ-55% מהשטח, והמדינה הערבית על כ-45%. ירושלים וסביבתה היו אמורות להיות תחת שלטון בינלאומי. בנוסף, נקבע כי כל אחת מהמדינות תהיה דמוקרטית ותאמץ חוקה, תכבד את זכויות המיעוטים, ותעניק שוויון זכויות מלא לתושביה. ההנהגה היהודית קיבלה את התכנית למרות הסתייגויות רבות, אך ההנהגה הערבית דחתה אותה לחלוטין ופתחה במאבק מזוין. ההחלטה סימנה ציון דרך חשוב בתהליך הבינלאומי להקמת מדינת ישראל.
ההנהגה היהודית מתלבטת
לאחר קבלת החלטת החלוקה על ידי עצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947, הכריז היישוב היהודי בארץ ישראל על הקמת מדינה יהודית – מדינת ישראל. הכרזה זו נבעה מתוך הבנה כי האומות המאוחדות אינן מצליחות ליישם בפועל את תכנית החלוקה, ובשל כך מבקשים מנהיגי היישוב היהודי לקדם את ההכרזה באופן עצמאי.
עם זאת, היו בקרב ההנהגה לבטים כבדים – הן בשל המורכבות המדינית והמוסרית, והן בשל האיום הצבאי מצד מדינות ערב. ואכן, מיד לאחר ההכרזה החלה התקפה ערבית רחבת היקף על יישובים, דרכי תחבורה ואספקה, והחלה למעשה מלחמת העצמאות. השלב הראשון של המלחמה נמשך מנובמבר 1947 ועד 15 במאי 1948 (ה’ באייר תש”ח), כאשר ברובו הייתה יוזמת הלחימה בידי ערביי הארץ.
אך מאפריל 1948, חל מהפך: בעקבות מבצעים ממוקדים של היישוב היהודי, הכוחות היהודיים השתלטו על שטחים רבים – כולל מעבר לגבולות תכנית החלוקה – והחלו לבסס שליטה רחבה ברחבי הארץ, גם באזורים שמעבר לגבולות שהוגדרו בהחלטת האו”ם.